נישואין אזרחיים

יש כמה קטגוריות של זכויות לזוגות נשואים:

• זכויות ציבוריות – זכויות בין אדם למדינה: קצבת שארים, משפחת חלל, ביטוח לאומי ושאר זכויות סוציאליות. קובעים זכאות לקצבה / הטבה לפי המרשם. אז גם זוגות פונק שלזינגר מקבלים את הזכויות.
• זכויות כלפי צד שלישי – למשל, אם אדם מאושפז ומותר רק לקרבה משפחתית מדרגה ראשונה לבוא לראות אותו. בד"כ נעזרים במרשם כדי לדעת מי זכאי. במקרים שלא המרשם קובע, אז ייתכן שלא תהיה זכות.
• זכויות בין בני זוג – למשל, אם יש בן זוג שרוצה להתגרש ומבקש זכויות, כגון מזונות. הצד השני יגיד שאין נישואין. פה יש אי וודאות.

זכויות בין בני זוג:

1. ירושה:

דיני ירושה הם דינים אזרחיים ולכן לא אמורה להיות בעיה בהכרה בנישואים אזרחיים לצורך קבלת הזכויות. בפלונית 9607/03 (זוג מעורב נישא ברומניה) נשאלה השאלה האם נישואים אזרחיים ברומניה מוכרים לצורך חוק הירושה? עשו הבחנה בין שני מסלולי הירושה – מסלול לזוגות נשואים (ס' 11 לחוק) ומסלול לידועים בציבור (ס' 55 לחוק) – הסעיפים אינם זהים. זוג שנישא בנישואים אזרחיים צריך להוכיח שאכן נישא בטקס כלשהו בכדי להיות זכאי לפי ס' 11 (הלכת פונק-שלזינגר לא עוזרת פה כי היא לא מכירה בטקס אלא ברישום) או להוכיח זוגיות כדי להיות זכאי לפי ס' 55. הנשיא ברק קובע שתכלית חוק הירושה מכירה בבן זוג מנישואים אזרחיים לצורך ס' 11.

2. מזונות:

מזונות בני זוג שייכים לדין הדתי ולכן מדובר במצב מסובך יותר. אין זכאות למזונות אישה אם הנישואין אינם תקפים. במצב של כהן וגרושה מדובר נישואין תקפים אך אסורים וכחלק מההגבלות, מבוטלת הזכות למזונות אישה.

בפס"ד כהנא עסקו במקרה של כהן שהתחתן עם גרושה. האישה מגישה תביעת מזונות לביהמ"ש. כהנא הולך במקביל ומגיש תביעת לבד"ר ומבקש שיפסקו כי נישואיו אסורים, שאשתו אינה זכאית למזונות ושעליו להתגרש. כהנא טוען שאין חיוב במזונות ויש חובת גט. בית המשפט העליון קיבל את טענתו.

פס"ד שמואל מדבר על הינדי שהתחתן בנישואים אזרחיים בהודו עם יהודייה. בהמשך עלו ארצה והבעל התגייר. לאחר תקופה הם ביקשו להתגרש – הבעל פנה לבד"ר והאישה לביהמ"ש. בד"ר קבע כי יש לתת גט לחומרא. בביהמ"ש התנהלה תביעת המזונות. הבעל טען כי הוא ספק יהודי ולכן לא נשוי לה ואין חובת מזונות. המחוזי טען שאכן יש ספקות שנוגע לגיור הרפורמי שעבר ולכן אי אפשר לחייב את הבעל במזונות לפי הדין האישי היהודי. דתו הקודמת לא נחשבת דת מוכרת בישראל ולכן בפועל הוחל החוק האזרחי – חוק המזונות – שחייב את הבעל לשלם מזונות.

אם המחוזי קבע שהבעל לא יהודי – כיצד הייתה סמכות לבד"ר? התהליכים נוהלו במקביל ולכן בשעת הגשת התביעה, הייתה סמכות מתוקף הגיור. האישה עתרה לבג"צ על חוסר סמכות בד"ר והבעל ערער לעליון על פסיקת המזונות של המחוזי. ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ דחה את העתירה וטען כי יש סמכות משום שהבעל יהודי, ובשבתו כערכאת ערעור קבע שני דברים עיקריים:

1. התיק חוזר למחוזי כדי שידונו לעניין מזונות בהתאם למשפט העברי, כי הגבר יהודי וכל הטענות של בד"ר שהוא ספק יהודי וכו' לא מעניינות פה. חוק המזונות קובע כי רק בהיעדר מקום מושבו של אדם יידונו לפי חוק זה, ולגבר לחלוטין יש מקום מושב- המקום הנוכחי, ישראל, ולכן חלה עליו חובת המזונות מהמשפט העברי.
2. המחוזי צריך להניח שהנישואין כן תקפים, למרות שמדובר בנישואי תערובת, כי הם תקפים לפי הדין ההודי, ובכלל, אין שום משמעות לשאלה אם אלו נישואי תערובת או לא לעניין תוקף הנישואין.[1]

*ביהמ"ש המחוזי רשאי לשקול להפחית את סכום דמי המזונות בגלל כל מיני טענות של הבעל שעלו כמו למשל שהיא לא אישה טובה וכו'.

שקרג'י חושבת שהפתרון הנכון במקרה הנ"ל היה להחיל את כללי המשב"ל הפרטי בערכאה האזרחית (במחוזי) משום שמדובר בנישואים זרים. אמנם בד"ר לא מחיל את כללי המשב"ל הפרטי ופונה ישר לדין הדתי, אבל המחוזי בהחלט יכול היה להחיל אותם.[2]

פלונית פרגוואי– זוג ישראלי שלא היה להם מניע להתחתן בארץ. נישואי פרגוואי זה באמצעות שליח. אתה ממנה עורך דין בפרגוואי שעושה הכל והוא מחתן אתכם. יש דיון שלהם איפה הנישואין היו. האם הנישואין תקפים ע"פ הגישות?

• לפי גישת שאוה ולבונטין: הזוג לא נשוי לפי הדין האישי/דתי שלהם ולכן אין תוקף לנישואים.
• לפי זוסמן: הזוג נשוי משום שהדין האמריקאי קובע תקפות לפי דין המקום, הלוא הוא פרגוואי.
• לפי ויתקון: גישת המשפט המקובל – יש כושר להינשא לפי הדין האישי, והצורה תקפה לפי דין המקום.

הזוג החליט להיפרד. האדון לא רצה לשלם מזונות, בטענה שלא היו נישואין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה ופסק שהצדדים לא נשואים. הש' ברק יכל ללכת לפי פס"ד שמואל, אולם הוא לא הולך לפיו. במקום זאת הוא נכנס לתוקף המהותי של הנישואין. אולם, השופט ברק אומר שהוא לא מכריע במחלוקת של זוסמן ולא הולך למשב"ל. הוא קובע נורמה אזרחית שאתם הצדדים הלכתם ונרשמתם יצרתם מצג הדדי אחד לשני. מבחינת תום לב אתה לא יכול לשנות דעה, ויש הסכמה לפי חוזה ואתה תשלם מזונות: לא מזונות דתיים אלא מזונות אזרחיים אחרי הקשר. מדובר על פרשנות מגמתית של ברק המכניסה את דיני החוזים וחובת תום הלב לנישואין האזרחיים.

בג"צ 2232/03 פלונית (בני נוח): מדובר על בני זוג יהודים ישראליים, שנישאו בטקס אזרחי בקפריסין – ללא זיקה זרה כלל (נישואי קפיצה). לאור הלכת שלזינגר, השניים נרשמו במרשם ללא בעיה. הזוג נקלע לקשיים, הבעל עזב את הבית, והגיש תביעה לבד"ר בבקשה לסעד הצהרתי שיקבע שאינם נשואים (טען כי הנישואים אינם תקפים בישראל). הרבנות החליטה להרים את הכפפה ולבטל את הלכת פונק-שלזינגר (הבעיה לא הייתה עם שני יהודים שנישאים אזרחית אלא עם נישואי תערובת שעד כה נעשו דרך המסלול של נישואים אזרחיים בעידוד הלכת פונק-שלזינגר). האישה עתרה לבג"צ, שניהל התדיינות עם בד"ר עד שנתן פסק דין. בג"צ היה בטוח שבד"ר יתמוך בפסיקתו ליצור נישואים אזרחיים תוצרת ישראל, אבל הדיין הראשי לא שיתף פעולה. ברק מנסה לענות על השאלה שנשארה פתוחה בשלזינגר באשר לשאלת התוכן והצורה והלקונה:

ברק טוען כי גישת זוסמן לעניין התוכן והצורה היא אינה אופציה משום שזוסמן דיבר בזמן תחולתו של ס' 46, ולכן אי אפשר לשאוב מהדין האמריקאי אלא מהדין האנגלי. גישת זוסמן נשללת. בהמשך הוא מעמת בין גישת שאוה ולבונטין לגישת ויתקון. ברק דוחה את גישת לבונטין ושאוה מאחר והם בוחרים להחיל את הדין הדתי כולו, דבר שלא יאפשר בכלל ליצור נישואים אזרחיים בישראל, ולא הולם את גישתו. טענה נוספת היא כי גישת שאוה ולבונטין לא לוקחת את המשב"ל הפרטי כחלק אינטגרלי מהמשפט הישראלי – וזו בעיה. לכן גישת שאוה ולבונטין נשללת. בכך הוא מאמץ את גישת ויתקון שקובע כי יש לקונה שמתמלאת ע"י המשפט המקובל. יחד עם זאת, ברק טועה בפסיקתו משום שהוא לא בוחן האם אכן הייתה לקונה. הוא מניח שהייתה לקונה ובוחר בגישת ויתקון שמתיישבת עם גישתו ומשלימה את הלקונה על ידי המשב"ל הפרטי. הוא לא בוחן האם הלקונה נדונה בפסיקה המנדטורית או מולאה על ידי הדין האנגלי. נימוק נוסף: ברק רצה לחזק את הלכת שלזינגר ולהחיל את המשב"ל, ולכן הגישה היחידה שהתאימה לרצון הזה היא גישת ויתקון.

מהלכת בני נוח יוצא שהנישואין האזרחיים של בני הזוג תקפים (יש כשירות ויש צורה). ההלכה הזו מגיעה לבד"ר, והשורה התחתונה היא שהזוג נשוי. אם בד"ר לא היה משלים עם המסקנה הזו הוא היה פותח פתח לגירושין אזרחיים ואז סוגיית הממזרות הייתה מהווה סכנה. לכן, לא הייתה לבד"ר ברירה אלא לעזור בתיקוף הנישואים הללו של זוג יהודים ישראליים.

בפסה"ד המשלים קובע הרב דיכובסקי קביעה שלא הייתה מוכרת עד אז לפיה הדין הדתי מכיר בנורמות כלליות של אומות העולם ובתוך כך גם בנישואים טקסיים מחייבים. כך הוא קובע כי יש תוקף לנישואים של גויים (כחלק מ7 מצוות בני נוח) – כלומר, בד"ר מכיר בתוקפם של נישואי בני נוח ובתוקפם כלפי יהודים שבוחרים להינשא בנישואים כאלה. המשמעות היא שמבני זוג כאלה סביר שידרשו גט לחומרא בכדי למנוע מצבים של ממזרות מאחר ויש "ספק קידושין". [*מאוחר יותר חבר אחר בהרכב יאמר שהוא לא הסכים עם הפתרון הזה ולכן הזוגות הללו יהיו חייבים להגיע לבד"ר, שבפועל לא יכיר בנישואים האלה ולא ייתן להם גט).

המסקנה היא כי ניתן להתחתן בקפריסין בנישואים תקפים אשר ירשמו בישראל במרשם האוכלוסין. יש להציג תעודה תקפה. אבל, מאחר והמרשם הוא מדגם סטטיסטי בלבד, אז אין לנישואים הללו השלכות מהותיות אלא רק השלכות פרקטיות על זכויות ועל המגעים עם המדינה ורשויותיה. אם מעוניינים להתיר את הנישואים הללו, יש לפנות לבד"ר להתגרש. התוצאה היא שמצבם של הזוגות האלה הוא פחות טוב עכשיו. לפני כן הם לא היו נחשבים נשואים ואז הם לא היו צריכים לא גירושין ולא התרה, אך היום זה כבר ספק קידושין או גט לחומרא.

בעליון נקבע שהוא לא יהודי בערעור ושהוא כן יהודי בבג"ץ. עם זאת בפסק הדין עצמו נראה שאין קביעה של ביהמ"ש שהבחור אינו יהודי. לכן לא ברור למה התכוונה המרצה. 

בפס"ד נכתב ערעור כי המחוזי יישם את המשפט הבינלאומי הפרטי. 

בנישואין אזרחיים שהתקיימו בישראל אין כרגע כלל הכרה במוסד כזה

חוק ברית הזוגיות – סנונית ראשונה להכרה שניבואין אזרחיים בישראל?

החוק חל רק כאשר שני בני הזוג חסרי דת. חסר דת הוא מי שרשום כחסר דת (לרוב מרוסיה שמחקו להם את הדת). זוגות אלו לא יכלו להתחתן בישראל, וליברמן רצה לשנות זאת. על רקע זה נחקק חוק ברית הזוגיות. החוק מיצר מרשם שנרשמים אצלו. צריך לראות ששני בני הזוג חסרי דת ולא מאותו המין, ואז להרשם. חוק ברית הזוגיות הוא לא נישואין אזרחיים, אלא העתקה מהדין הדתי לחסרי דת. הם נרשמים במשרד המשפטים.

ביקורת: זה לא קיים את המטרה שלשמה נחקק החוק או הוסדר ההסדר – מי שרצה להיות נשוי שלא דרך הדת לא קיבל מענה מספיק לבקשותיו. ההסדר מקיים מגבלות מסוימות (לא חל על חד מיניים), והוא מאפשר לציבור להתנגד להסדר הזה עבור בני זוג ספציפיים. הבעיה היא שההסדר נותן מענה רק לחסרי דת אשר מחפשים חסרי דת נוספים להתחתן איתם – בעצם מדובר על אוכלוסייה מאוד מאוד מצומצמת, כ- 300,000 איש. ניתן לומר שיוצרים מהם דת חדשה. בנוסף, בית דין כלשהו תמיד יכול להתנגד ולכפות את דתו על מי שמגדיר עצמו כחסר דת. ההסדר לא נותן פתרון למי שרוצה להתחתן עם חסר דת, והוא עצמו בעל דת. דינו של זוג זה הוא כמו כל זוג שלא יכול להתחתן בישראל – נישואים בחו"ל (כמובן, אם יש דת שמאפשרת להתחתן עם חסר דת, אז זה מתאפשר). בגלל כל מגבלותיה, ברית הזוגיות היא לא באמת פתרון אמיתי. לכאורה זו סנונית ראשונה לנישואין אזרחיים אבל כרגע זה לא באמת תחליף.

[1] מהמחברת של שנה שעברה – פס"ד בן מנשה שבו ניסו להכיר בזה ולא הצליחו. לא בחומר.